במסעדה הכי גבוהה בברלין

מסעדה על מגדל הטלוויזיה בברלין

מאת ענת ה.

כשהציעו לי מהאתר שלאחרונה אני מרבה לכתוב בו לצאת לארוחת ערב זוגית במסעדה על חשבון העיתון, צרחתי משמחה. מי לא רוצה תפקיד נחשק כזה של מבקר מסעדות שנוסע בין כל מיני מטבחי שף מעוטרים, כותב כמה מילים, אוכל אוכל משובח ואז עוד מקבל על זה תשלום.

זאת משרה מהחלומות ובתקופה האחרונה, שבה אני מוצאת את עצמי מחפשת "עבודה אמיתית" בעיר הגדולה אני מרגישה ששוק העבודה קצת גדול על בחורה חביבה שכמותי שכל מה שהיא רוצה זה שיתנו לה לנהל איזה פארק שעשועים לילדי עובדים סינים בקליפורניה, או שווה ערך.

אז קיבלתי את ההצעה ורק אחר כך שמתי לב לאותיות הקטנות. ארוחת הערב שהוצעה לי בתור מבקרת-על היא במגדל הטלוויזיה, זה המתנשא לגובה של… לכו תמדדו בעצמכם.

>> להזמנת כרטיסים ללא תור למגדל הטלוויזיה לחצו כאן >>

אם זה לא מספיק, כי פחד גבהים לא חסר לי – זה בטוח, המסעדה, כך התברר לי (אחרי שלקחתי עזרה ראשונה בגוגל) מסתובבת, זאת אומרת, על אמת. יש לה ציר ומנוע ושרשרת או איזה מנגנון דמוי שעון קוקו שעוזר לה לזוז. והכול זז בקצב מדויק, השולחנות, המלצרים, הסכו"ם, האוכל בצלחת. רק הנוף נשאר תמיד של אותה העיר.

האינסטינקט החרדתי של סבתא שלי שבטח היתה מתה פעם נוספת לו היתה יודעת שאני חיה מזה כמעט שנתיים בברלין שלח אותי להתחרט על זה שהסכמתי, אבל מפה לשם מצאתי את עצמי אוספת כרטיסים מהאיש הכמעט-נחמד בקומת הקרקע של מגדל הטלוויזיה ונכנסת למעלית.

באיזשהו רגע חזר אלי הריכוז והצלחתי להגיד כמה מילים. "בוא נרד למטה," אמרתי לחבר שלי והוא אמר, "אין בעיה, אבל קודם נשתה את זה." בידו הוא סימן למלצר שהביא לנו שתי כוסות יין צלול. בגובה 207 מטרים רואים כמה היין צלול.

מסתבר שהארוחה שהוזמנתי אליה היתה מין שירות VIP ולכן לא הייתי צריכה לעמוד בשום תור. כל מי שקונה כרטיסים שעולים בערך 400 ש"ח לאדם (תסלחו לי שאני חיה בשקלים חדשים עדיין, נכון?) יכול לעלות לכדור הנוצץ שאיזה מוח מזרח גרמני מעוות תלה על השפיץ הכי גבוה בברלין.

בחורה חביבה עם עיניים בצבע השמיים (בגובה שבו הייתי אפשר בהחלט להשוות) ליוותה אותי ואת בן זוגי חסר הפוביות אל החלון שמאחוריו נשקפה העיר שלנו.

את יודעת שאנחנו בגובה של 207 מטרים, הוא שאל אותי כשישבנו ליד השולחן ואני תופסת את ידיו בחוזקה כדי שאם פתאום ניפול או משהו, יהיה מי שיציל אותי.

באיזשהו רגע חזר אלי הריכוז והצלחתי להגיד כמה מילים. "בוא נרד למטה," אמרתי לחבר שלי והוא אמר, "אין בעיה, אבל קודם נשתה את זה." בידו הוא סימן למלצר שהביא לנו שתי כוסות יין צלול. בגובה 207 מטרים רואים כמה היין צלול.

מסעדה על מגדל הטלוויזיה בברלין
כך זה נראה בלילה. המסעדה על מגדל הטלוויזיה בברלין

לגמתי קצת וקיוויתי שיש הרבה אלכוהול בדבר הזה. האמת היא שזה לא היה היין הכי מוצלח שטעמתי בחיי, אבל מה אני מבינה ביינות בגובה רב? גם החבר שלי נראה מעט מאוכזב מהמפגש הראשון עם טעמי המסעדה.. "זה יין טוב," הוא אמר. "אבל לא עומד בסטנדרט של 207 מטר."

"איכפת לך לא לחזור על זה כל הזמן?" ביקשתי.

בשולחן לידנו ישבו אם ושתי בנותיה שנראו מבסוטיות מהחוויה התיירותית ולא התרכזו יותר מדי באוכל שהיה על השולחן. מדי פעם אחת הבנות קמה מהשולחן לעשות סיבוב ליד החלון ולהתרגש ממה שראתה. כך הן התחלפו ביניהן במין משחק שאפשר היה לקרוא לו, 'כיסא אחד ליד השולחן חייב להיות ריק'. כנראה משחק נפוץ בצ'כיה (אם זיהיתי נכון את השפה).

תוך כדי שאני מתכננת את הנטישה הגדולה וכבר מנסחת בראש את הודעת ההתנצלות למערכת הגיעה המנה הראשונה שהיתה קרפצ'יו בקר. בתוך חובבת בשר נא לא יכולתי להתאכזב הפעם ופתאום העיר שהיתה פרושה לפני נהייתה קצת פחות מאיימת ויכולתי להתחיל לחפש מקומות מוכרים ורחוקים.

"שמעת על נקמת האפיפיור?" החבר שלי שאל אותי.

מסתבר שהמזרח גרמנים שבנו את כדור הדיסקו הכי גבוה בברלין ובין הגבוהים באירופה עשו איזו שגיאה אדריכלית לא צפויה ובכל פעם שהשמש מופיעה והקרניים שלה פוגשות את זוויות הכדור, נוצר אפקט ויזואלי של צלב שנראה מרחוק. במערב ברלין היו צוחקים בימים ההם על חשבון המזרח "חסר הדת" שלא הצליח למחוק את נוכחות האל מיצירת האדריכלות הכי בולטת שלהם.

אם אתם רוצים באמת לאכול אוכל מיוחד, אני מכירה שניים שלושה (עשרים ושמונה?) מקומות שבהם תתרגשו יותר מכל ביס ומכל לגימה. השילוב בין הנוף והאוכל הוא אמנם יוצא דופן (גם המחיר) כך שיצאתי די אמביוולנטית לגבי הסיפור כולו.

אחרי שטעמתי שוב ושוב ממרק קרם העגבניות שהחבר שלי קיבל כמנה ראשונה כבר הייתי סקרנית לגבי המנה העיקרית. שנינו ויתרנו על צלי הטלה לטובת פרוסות סלמון וגם ספגטי עם שום וצ'ילי. גם כאן לא נפלנו. בשולחן שלידנו אכלו משהו שנראה כמו רביולי עם פסטו וסלט ונראה היה שהם הרבה יותר נלהבים מאיתנו.

את הארוחה קינחנו בטירמיסו פירות שהיה במילה אחת, טעים.

אני לא יודעת כמה פעמים השלמנו סיבוב שלם בזמן שהיינו שם. אם להאמין לחבר שלי זה היה שלוש פעמים. חוויה יותר פנורמית מזאת קשה לקבל. את הביקור בשירותים המסתובבים של המסעדה העדפתי להחליף בהליכה מהירה למעלית ובנסיעה הביתה.

בסך הכול נהניתי. כלומר, אם הייתי צריכה לשלם 800 ש"ח לארוחה זוגית, זה בטח לא היה נגמר טוב מבחינת המצב רוח שלי. הרעיון במסעדה ההיא, כך אני מניחה, זה שאתה משלם שליש על האוכל, שליש על הנוף ושליש על ה-VIP בלי התור.

אם אתם רוצים באמת לאכול אוכל מיוחד, אני מכירה שניים שלושה (עשרים ושמונה?) מקומות שבהם תתרגשו יותר מכל ביס ומכל לגימה. השילוב בין הנוף והאוכל הוא אמנם יוצא דופן (גם המחיר) כך שיצאתי די אמביוולנטית לגבי הסיפור כולו.

מה שבטוח, במטבח שלי (בגובה שלושים וארבעה מטרים מעל הים, ממש כמו העיר) האוכל זול יותר, היין מבציר קצת יותר משובח והאוכל לא כזה גרוע. מילא. אפשר לשרוד בעולמנו גם בלי יחס של VIP או שולחן בגובה… כמה אמרתם שזה?

השאירו תגובה