מאת צבי יוליס

הבטן שלי קירקרה כל כך חזק בבוקר שאשתי, מתוך שינה, ניסתה לכבות אותה בלחיצת סנוז כזאת, טבעית, אבל זה כמובן לא עזר ואחרי פעמיים או שלוש כאלה כשהיא הבינה ששעונים רכים כאלה אין אפילו בחלומות, היא פקחה את העיניים והתרוממה מעל שתי הכריות בעלות הציפיות הוורודות של מותג אמריקאי מקומי. 

״מה נסגר איתך הבוקר?״ היא שאלה, מנסה לכבות כל נימה של תלונה שעשויה לעלות מטון דיבור תקיף מדי או עצבני. לאשתי יש בעיקר בבקרים יכולת כזאת לשמור על טאקט ואם היא לא רעבה, נגיד בצהריים, אז היא יכולה להפגין את היכולת הזאת גם לאורך היום.

״אני חושב שאני רעב,״ אמרתי.

״למה לא הלכת לאכול מהיוגורטים שקנית אתמול. הבאת שבעה.״

כן, זה אולי המקום הנכון לכתוב שלאשתי יש גם יכולת לעקוב אחרי הוצאות שוטפות של הבית, אפילו לפני שבע בבוקר, וטרם שהצליחה להסיר את קורי השינה מעיניה. 

הסברתי בלי להתנצל שדברים חשובים כמו יוגורט ביו של סטוני פילדס אני קונה תמיד בסיטונאות מתוך תקווה שהיצרן יבין כמה הם חשובים להמשך הקיום האנושי ולא יפסיק לייצר אותם, באיזה התקף של גחמה או סתם אפילו בגלל חוסר עניין. 

״וחוץ מזה, קניתי שישה ולא שבעה. כשאת עייפה, את לא מרוכזת. וחוץ מזה, אכלנו כבר אחד, אני והילד שלך, אז נשארו חמישה וזה אולי הזמן להזמין חדשים. וחוץ מזה, אני לא רעב באופן הזה אלא באופן אחר לגמרי.״

זה היה הרגע שבו היא מיצמצה או הסירה את הגבישים הזעירים האלה שמדי פעם מצטברים בקצוות העיניים, בעיקר כשאני קונה הרבה יוגורטים ואז היא אמרה: ״מה זה רעב באופן אחר?״

התרוממתי על הכריות שלי, שתיים במספר, אבל באריזה לבנה ומלטפת, כריות שיוצרות ציפיות גבוהות יותר מהשינה, אפילו שהן לא מותג ואמרתי לה שזה כבר כמה ימים, כמה לילות, די הרבה לילות, שאני חולם על מקומות. כל מיני מקומות. בתים גבוהים, בתים נמוכים, חניונים, מוזיאונים ריקים, בתי ספר, מדשאות, פארקים עם פרחים ושדות תעופה. 

״אוקיי,״ היא אמרה, בוחנת ככל שהיא יכולה את מידת הפוטנציאל של הסיפור להמשיך ולרתק אותה מעבר לפיהוק ההכרחי שיצא לאויר העולם באותו הרגע ממש. 

״ואין שם אנשים,״ הוספתי.

״אין שם אנשים,״ היא חזרה.

״בדיוק,״ אמרתי ותפחתי קלות עם המרפק ככה, על הכרית שלה, לוודא שהיא לא נוחה בהרבה משלי. לא מעודדת חלימה אפקטיבית ועמוקה יותר. ״אז זאת הבעיה ועכשיו את מבינה למה הבטן שלי מקרקרת.״

היא שתקה. היא הבינה או שלא הבינה אבל בעיקר גרמה לי להבין שהיא היתה מעדיפה לחזור ולישון עוד כמה דקות, או שעתיים ככה, עד לשעה סבירה יותר שבהן הציפורים לא נשמעות כאילו הרגע קמו משינה. 

״זה הקורונה,״ אמרתי.

היא הודתה שהצלחתי לבלבל אותה כי בהתחלה נשמעתי לה רעב, אחר כך מתלונן על איכות החלומות ובסוף בכלל הגעתי למגיפה שמסרבת להיפרד מהעולם.

״זה הכול אותו דבר אצלי,״ הקדמתי להסביר. ״אני לא רואה מספיק אנשים, כל היום אנחנו בבית, כותבים מהבית, עובדים מהבית, חושבים על לנסוע רחוק מהבית מהבית וזה מסתכם באפס מפגשים חברתיים ביממה.״

היא הביטה בי. ובבטן.

״רעב,״ אמרתי. ״ממש ממש רעב.״

״אז מה חשבת לעשות?״ היא שאלה ואז החלה נוטה על צדה, כמו סירת קייאק דקיקה שלאט לאט, בלי שיראו, תופסת זווית מסוכנת, יחסית לקיאקים כמובן, אבל נוחה לבני אדם, בעיקר כאלה שאוהבים לישון על הצד. 

״חשבתי שאין ברירה אלא לקחת את המשרד שלי ולהעביר אותו למקום אחר,״ אמרתי. ״את זוכרת את בית הקפה ההוא שאהבת נורא, במרכז ההוא שגם אותו אהבת נורא, בסופשבוע?״

״אני זוכרת רק שהיה מזג אויר נורא,״ היא אמרה. 

״בכל מקרה,״ המשכתי ותוך כדי שאני מתיישב על המיטה ומתמתח לקראת יום חדש ושונה מכל הימים שקדמו לו, בערך 300 ימים כאלה, אמרתי: ״אני הולך לשבת שם. מעכשיו. כל בוקר. עד הצהריים. או אחרי הצהריים. ואז אני אחזור. ונלך ביחד לוולמארט ונעשה ביחד קניות, אני ואת. מה את אומרת?״

״אני לא צריכה כלום מוולמארט,״ אשתי אמרה. ״יש לי הכול.״

לרגע עצרתי הכול רק כדי להביט בה, איך היא מחככת בהנאה את הצוואר שלה בציפית הוורודה, אחת מהן, הגבוהה, כלומר זאת שלמעלה. השיער שלה גלש מעל שתי הכריות, מכסה חלק מהן, כמו בתמונת פרסומת והשמש, כדי להוסיף לכל זה הציצה בצורה ביישנית משהו דרך החלון ולפחות עץ אחד, אם לא שניים, זעו ברוח, כמו שאומרים, תנועה איטית ושקטה כזאת כדי לתת עוד מעט מהשלווה או מהאפקט של השלווה או מה שזה לא היה. 

אני ראיתי. ראיתי הכול. 

והיא הלכה לישון ואני יצאתי לכתוב על המחשב. פעם ראשונה מזה שנה מחוץ לבית.

בהתחלה קינאתי בה. שהיא שם במיטה ואני צריך להתיישב על כיסא עץ לא נוח במיוחד, ליד שולחן שידע ימים יציבים יותר וחשבתי על כל השירים שנחשפתי אליהם בזמן הנסיעה לבית הקפה ההוא. בית הקפה הזה. שירים על ישו ועל אלוהים ועל אהבה לרוח הקודש, פחות או יותר מה שאפשר לשמוע ברדיו, ברבע או שליש מהתחנות. ליטפתי את עצמי כדי לנסות ולהבחין אם דבקה בי מעט מהשכינה הנוצרית שכולם פה מדברים עליה בכזאת התרגשות, גם כי זה עסק טוב עם הרבה לקוחות וגם כי יש כאלה שזה באמת מה שהכי חשוב להם בחיים.

אז מה הדבר הכי חשוב בחיים? הירהרתי תוך כדי שאני מביט במסך המחשב ורגע אחרי שסיימתי לכתוב עוד כמה שורות. טקסט. זה היה טקסט, אני זוכר.

מלצרית שהזכירה לי חיילת שהיתה איתי בצבא, חזור 30 שנה לאחור, חייכה אלי מהדלפק כי זה מה שעושים אנשים באמריקה, כשמבט העיניים שלהם נפגש, בין אם הם ממלצרים או לא. 

רציתי להגיד לה שהיא מזכירה לי את ריצ׳ל, החיילת ממחלקת שיכור, בבסיס ירקון, כבר סגרו אותו כנראה מאז, אבל הזיכרון נשאר. גם היא היתה מחייכת ונדמה לי שגם היא היתה מאמריקה, אבל לא מהדרום. הם היו מלוס אנג׳לס. זה עולם אחר. אפילו אם גם בוולמארט שלהם מוכרים את אותן ציפיות וורודות ובמחיר לא גבוה בהרבה. 

אחר כך נעמדתי מולה כי הייתי חייב לראות אותה מקרוב, לראות את הימים ההם מקרוב, ברמת הפוקוס על הנמשים וריצ׳ל היתה אפילו יותר דומה לעצמה כשעמדתי שם והחזקתי את הטלפון ליד המתקן הקטן שיודע לשתות כסף מתוך כרטיס האשראי שלי ולהודות על כך בזמזום רוטט. סוג של גרעפס אלקטרוני מנומס. 

אז מה, שאלתי אותה בלי להוציא מילה. באמריקה לא עושים צבא, הא?

היא הגישה לי כוס תה יסמין, כנראה זה מה שהזמנתי, וחייכה שוב, כי חוץ מלחייך זה לזה, אמריקאים גם חזקים בלחייך שוב. אפילו עשרים פעם ביום. לאותו בן אדם. זה לא כזה מביך עבורם.

אחר כך התיישב בשולחן לידי בחור עם גרוגרת בולטת כזאת ומחשב שנראה כאילו נלקח מסרט עתידני אבל מהעבר. הוא הרגיש לי יותר מוזר אפילו ממני, וכשהלך ונעמד ליד מקרר המשקאות ובמשך חמש דקות ארוכות קרא את התוויות של המשקאות שהוצעו למכירה, ידעתי שמדובר בטיפוס מעניין. מישהו שאפשר לכתוב עליו. 

אבל ריצ׳ל היתה לי עדיין בראש. 

אז רק כשנכנס לבית הקפה זוג מעורב, הוא שחור והיא לבנה, הוא גבוה ורזה והיא בגובה ממוצע ובמבנה גוף מוצק יותר, הוא בחולצת כפתורים והיא בשמלה בלי אף כפתור, זוג ממש מעורב, רק אז הצלחתי להתנתק מהחיילת ומהג׳ינג׳י התמהוני ולדמיין לעצמי איך נראים החיים באטלנטה לזוג כזה. כי יש מלא שחורים, בעיקר בעיר, יותר מחצי, ויש מלא לבנים, בעיקר בפרברים, והחיבור כל כך טבעי ועדיין רוב הזוגות שומרים על הצבע התואם בדיוק כמו שאשתי מקפידה לא לערבב צבעים עם ציפיות וציפיות עם צבעים.

התקשרתי לאשתי רק כדי להגיד לה שהכול מתנהל על מי מנוחות ושיום הכתיבה שלי עובד עד עכשיו כמצופה, תרתי משמע. יום מתוק, כזה. מלא פרצופים חדשים שאי אפשר לראות כמוהם בשום מקום אצלנו בבית, לא במטבח ולא בסלון ולא בחצר האחורית, איפה שיום קודם נכנס צבי דרך פתח נמוך בגדר.

״מה?״ היא אמרה.

״לא התכוונתי להעיר אותך, סליחה,״ אמרתי וניתקתי.

כדי לגרום לג׳ינג׳י עם המחשב העבות להרגיש נוח, שהוא לא הבחור המוזר היחיד במרחב, הוצאתי סנדוויץ׳ שהכנתי בבית והסתרתי אותו מאחורי כוס תה היסמין, עד כמה שסנדוויץ׳ עם ממרח אגוזים יכול להסתתר מאחורי כוס תה יסמין. תהיתי אם גם הוא הגיע היום לראשונה אחרי שנת יובש חברתית כדי לעבוד כי לא יכול היה לסבול יותר את הקרקור של הבטן הסוציאלית או שאולי נכון יותר לנסח הקרקור הסוציאלי של הבטן.

ועברה עוד שעה. ועוד אחת. ואנשים באו ויצאו ובמקום לכתוב, פשוט הבטתי בהם, מוקסם, כאילו אני יושב על כיסא לא נוח במוזיאון ומסתכל על יצירות מופת. כל בן אדם שהופיע פתאום ליד הדלפק של רייצ׳, ככה היינו קוראים לה, כל אחד הרגיש לי כמו בן האלוהים. 

לפעמים קורה לי, למרות שאנחנו פה כבר שלוש שנים וחצי שאני קולט פתאום שזאת אמריקה. שאני לא ברמת גן. שהבחור השחור, שהבחורה עם השמלה, שהמלצרית בעלת החיוך הנצחי, שהג׳ינג׳י העדין, שהם כולם מכאן ושזה הסיפור שלהם ושאני אורח בתוך הסיפור הזה. אחד שעשה את כל הדרך מישראל הקטנה כדי להיכנס לתוך טקסט ארוך שלא שייך לי.

כמעט שקעתי עמוק מדי לתוך המחשבה הזאת, אבל הטלפון צילצל ואשתי היה שם כדי להודיע שהיא התעוררה ושהיא בחיים ושהיא גילתה שלחיים יש משמעות גם בלי צלצול השכמה בשעה מוקדמת כלשהי. 

״איך ישנתי טוב,״ היא אמרה. ״ומה איתך? כתבתי משהו?״

״אפילו לא מילה,״ אמרתי.

״אוי,״ היא אמרה. ״אני מצטערת. איזו באסה. אבל לא נורא. מחר תוכל להישאר בבית ולכתוב כאן.״

״השתגעת?״ אמרתי. ״אני מוכן לא לכתוב פה עד יומי האחרון, רק לא לוותר על התה יסמין שלהם עם הסנדוויץ׳ לא שלהם.״

״תה יסמין?״ היא שאלה. ״ממתי אתה שותה את זה?״

״המון שאלות, המון שאלות. גם אני שואל את עצמי,״ אמרתי. ״כמו למשל, איך שרדנו בתור בני אדם שנה שלמה בבית, עם כל המגפה הזאת, אבל למי יש זמן לנסח תשובות? למי? והריח של הקפה, אני אומר לך. הדבר האחרון שבא לך זה לחפש תשובות. אז אני לא מחפש, אבל אני אקח לך אספרסו טייק אווי. זה תמיד עושה לך טוב. גם לבטן.״

״לא רעיון רע בכלל, יש להם אספרסו מצוין,״ היא אמרה. 

״ברור שהוא מצוין,״ אמרתי. ״כי אני יודע איך הם עושים אותו. אני יודע מה הסוד.״

״נו, מה?״ אשתי שאלה. שאלה אחרונה לפני שקמתי להזמין בשבילה את הקפה.

״עם הרבה אנשים מכל כיוון,״ אמרתי. ״ככה הם עושים אותו. ככה בדיוק. לא כמו המכונה שלנו שעובדת לבד. בודדה. מסכנה כזאת. אולי נקפוץ לוולמארט להביא אחת חדשה, מה את אומרת? משהו שיתאים לצבע של הציפיות החדשות.״

רוצים עוד כתבות כאלה אצלכם במייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

השאירו תגובה