בלוג אטלנטה: בית ספר לבתי ספר

בית ספר אמריקאי

בתשע בבוקר התייצבנו אני אשתי והילד במשרד של בית הספר שבו ילמד התכשיט שלנו בשנה הקרובה, בעיר בשם ג'ונס קריק מצפון לאטלנטה. הגברת פאולה ביקשה מאתנו להיכנס איתה לחדר המורים ושם כמיטב המסורת האמריקאית נדרשנו למלא טופס ואז עוד טופס ועוד כמה… טפסים. במשך שעה שוחחנו איתה על מה שצפוי לילד ביום הלימודים הראשון שלו בבית הספר מיד לאחר תום חופשת הכריסמס.

בסיום הפגישה עמדו להיפרד מפאולה החביבה להפליא כדי לחזור למכונית שחיכתה לנו במגרש החנייה הגדול בחוץ אלא שאז פתאום מצאתי את עצמי במין פרץ ספונטני של אב גאה שזה עתה סיים לרשום את בנו לכיתה א' (בעצם באמריקה זה עדיין נקרא Pre School) ושאלתי את האחראית על רישום הילדים אם אפשר לעשות סיור בבית הספר.

פאולה הגיבה בשמחה ואותי זה שימח כי אמרתי לעצמי, אם אין לה בעיה לסייר איתנו בבית הספר כנראה שאין לה מה להסתיר. ואכן, כמו שגילינו מהדקה הראשונה של הסיור, לפאולה לא היה מה להסתיר. ממש לא.

כיתת לימוד בבית הספר

המסדרון הארוך שהיה צבוע באדום רמז לנו שאנחנו באיזור של ילדים בגילאים נמוכים. מסדרונות כחולים שנראו באופק הרחוק היו סימן לכיתות גבוהות יותר. ריצפת הלמינציה המבריקה זהרה תחתנו בזמן שהתקדמנו לאורך תוואי בית הספר כשמדי פעם פאולה עוצרת אותנו ופותחת את אחת הדלתות או נכנסת איתנו דרך דלת פתוחה.

היי, אנחנו בסיור, אמרה למורה למוזיקה שהכינה את הכיתה שלה לקראת חזרת התלמידים בשבוע הבא. אפשר להפריע? היי, אנחנו בסיור, אמרה לאחראית על הספרייה. היי, אנחנו בסיור אמרה ומצאנו את עצמנו עומדים בכיתת המדעים. היא הוליכה אותנו מכיתה לכיתה והראתה לנו גם את כיתות הפרי סקול שבאחת מהן הילד שלנו יתחיל את חוק לימודיו. המורות שקידמו את פנינו עשו את זה כמיטב המסורת המקומית עם החיוך הצחור הרשמי של אמריקה והרבה רצון טוב לגרום לנו להרגיש נוח.

תראי, אמרתי לאשתי. בכיתה הזאת הספה וורודה ובכיתה השנייה לא. כל כיתה מעוצבת בצורה אחרת. פאולה שצותתה לשיחה שלנו הסבירה שכל מורה מקבל את הזכות לעצב את המרחב שלו לפי מה שמתאים לו. השילוב בין הדומה והשונה בכל כיתה יצר תחושה של סדר אבל לא כזה שממסגר אותך ומגביל אלא להיפך, כזה שפותח אותך וגורם לך להרגיש בבית.

מגרש משחקים בבית הספר

חוץ מלהראות לנו את הכיתות ולשפר את הכושר שלנו במסדרונות הארוכים פאולה שלפה גם כמה אסים מהכובע, למשל כשעצרה איתנו ליד הקפיטריה הגדולה שהיא גם האולם שבו נערכות הצגות סוף השנה או כשנכנסה איתנו לספרייה הגדולה והנעימה. אבל הג'וקר היה ללא ספק החצר האחורית. היא נעמדה איתנו ליד החלון שצופה החוצה ואמרה, פה הילדים משחקים בהפסקות.

החצר הענקית, בגודל של מגרש פוטבול רשמי הופיעה מולנו במלוא הדרה כשקו הגבול שלה הם עצים ענקיים.

יש משהו משמח בנוף שנועד כולו למשחק של ילדים. אני חושב שכל ישראלי שנעמד מול חצר אחורית גדולה כזאת מעלה בזיכרונו את החצר הקטנה המרוצפת בבטון שהיתה לו בבית הספר שלו בישראל.

פה הילד שלי יוכל לשחק?

באולם הספורט הענקי, עוד אס של הרגע האחרון, פאולה סיפרה לנו שיש להם פרוייקט כזה שבו ילדים יכולים לרוץ לפני תחילת יום לימודים או בהפסקות ואז לרשום כמה הקפות הם עשו. המרחק של הריצה שלהם נמדד והכול מופיע אחר כך על לוחות סטטיסטיים. סטטיסטיקה היא לא מילה גסה באמריקה והיא כוללת גם את המידע הוולנטרי אודות הגזע של הילד שלכם בזמן הרישום. האם הוא לבן, אסיאתי, אפרו אמריקאי וכו', אבל זה כבר סיפור אחר.

קפיטרייה ואולם כינוסים

סיימנו את הפגישה במידע אודות האוטובוס הצהוב שבו הבן שלנו יסע לבית הספר ויחזור ממנו. באמריקה כמו באמריקה הכול צריך להיות ברור ומוסדר. סדר היא מילת הקוד של האימפריה הזאת. יש שעה מדוייקת שבה האוטובוס יופיע ליד הבית שלנו, יש מספר לאוטובוס, יש גם שם של חייה שמייצגת את הכיתה שנוסעת רק בו, יש טופס שצריך למלא במידה והילד עובר מנסיעה באוטובוס לנסיעה עם ההורים, יש מורה שצריכה לקחת את הילד מהאוטובוס או המכונית של ההורים עד לכיתה, יש תגית שצריכים לשים על המכונית במקרה שההורים לוקחים את הילד לבד, יש מקום חנייה מיוחד למכונית של ההורים שרוצים לקחת את הילד במקום האוטובוס וככה זה ממשיך בלולאה מסודרת שאם אתם מתעמקים בה ממש אתם מגיעים לתובנה הבאה: אתם באמריקה.

מכל הדברים שמוצאים חן בעיניי בבית הספר הזה לבתי ספר מוצאת חן בעיניי העובדה שהתוכנית של השר בנט ללימודי אנגלית כבר מהגן או מכיתה א' תפסה פה חזק. הכול פה באנגלית וזה למרות שרבע מהתלמידים יודעים מהבית שפות מגניבות כמו סינית, קוריאנית, יפנית, ערבית, רוסית וכן, גם שמונה-תשעה בכל כיתות בית הספר שמדברים עברית.

קצת קשה לדמיין איך זה מרגיש לחזור מבית ספר ציבורי כמו זה לבית ספר ישראלי. יום אחד נצטרך להסביר לילד שלנו שהמגרש משחקים שלו הולך להצטמצם משהו וגם הקפיטריה ואולם הספורט. הכיתות באופן מוזר יגדלו ביחס הפוך. במקום עשרים ושנים ילדים בכיתה אולי שלושים ושניים. אולי קצת יותר כי מה זה משנה אם יש שלושים ושניים או שלושים ושישה? שיהיו כבר ארבעים וזהו.

גאווה מקומית בבית הספר

בינתיים, אנחנו עדיין כאן. רק מתחילים. חולמים את החלום שעד שיגיע הזמן לחזור לישראל, הכול ישתנה וכל בתי הספר בארץ ייראו ככה. גדולים, עם מסדרונות לא נגמרים, מורות חייכניות שאוהבות את העבודה שלהן (או לפחות משחקות את זה יפה) ומגרש משחקים שעושה חשק לא רק לשחק אלא גם לחזור לכיתה בכיף כדי… ללמוד.

תגובה אחת על הפוסט “בלוג אטלנטה: בית ספר לבתי ספר

  1. Noa אומר:

    כתבה יפה, אבל יש לך עוד הרבה במה להתנסות 🙂 תן לזה קצת זמן….
    בתוך החצר המדהימה הזו הילדים רצים מעט מעט מעט מידי זמן בכל יום. אם יש מעט גשם, הם כבר לא יוצאים החוצה כי המדינה פה עובדת על טהרת ה"בטיחות" שאנו נטען שהיא מוגזמת, ולא ממש מאפשרים חופש פעולה. ומזל שהכיתות יפות כי את רוב זמנם הילדים היקרים שלנו ישקיעו שם. בקפיטריה הגדולה תתנגן מוסיקה כאילו נעימה ללבב אנוש, אבל המטרה שלה היא לסמן לילדים שעכשיו שותקים ולועסים. כמו חיילים קטנים. ולא מדברים עם החברים…
    אז יש בהחלט המון טוב בשיטה האמריקאית, אבל גם המון שיותר טוב בשיטה הישראלית. פה הכל גדול, חדש ובצבע, הכללים מאוד ברורים ויש כבוד, אבל בישראל נותנים לילדים חופש ומרחב אמיתי, זכות להביע דעה ולחשוב בעצמם, הזדמנות לקשור קשרים חברתיים משמעותיים ומעט פחות רצינות בלתי מתפשרת כבר מגיל כל כך צעיר.

השאירו תגובה