איך לא לשקוע בטנסי

מוזיאון טיטניק בטנסי

באמצע טנסי, בתוך כל הדולי פרטון והמכוניות קארטינג והפארקי יורה והמיני גולף מתחבא מוזיאון הטיטניק. ג׳נה, לבושה במדי צוות הטיטניק מספרת לאחד המבקרים על בלפסט שבה נבנתה הספינה ואני ניגש כדי לשאול אותה מה זה הכיסא שנמצא בתוך כלוב זכוכית. היא מספרת לי שהכיסא היה על הסיפון של הטיטניק, שהוא מקורי ושיש רק שבעה כסאות כאלה שאושרו כפריטים אותנטיים מהספינה ששקעה. הוא שווה 130,000 דולר, היא מוסיפה.

כל אחד מקבל בכניסה כרטיס עלייה לסיפון עם שם וסיפור של אחד הנוסעים האמיתיים. אני קיבלתי את סמואל גרינברג. ג׳נה מגלה לי שהם הוסיפו לאחרונה תצוגה מיוחדת על טיטניק היהודית. ״69 יהודים היו על הספינה ומסתבר שהיה גם מטבח עם מעט אוכל כושר. בחדר השני תוכל לראות כמה מהכלים האמיתיים שנמצאו.״

מחדר לחדר אני מבין מה המטפורה של מוזיאון הטיטניק. אמריקה כולה אולי שוקעת אבל טיטניק תצוף בתור ממרוביליה לנצח. זה מוזיאון חכם, עשוי היטב, אם יורשה לי לרגע להסיר את כובע הקפטן שנמכר בחנות המזכרות של המוזיאון בחמישה דולרים ולשים במקומו את כובע מבקר המוזיאונים.

כיסא מסיפון הטיטניק

ככל שממשיכים ועוברים מחדר לחדר קורה הדבר המופלא והכאן והעכשיו נמחק אט אט לטובת מקום אחר וזמן אחר. במקום לראות אינספור מלונות לאורך המיינסטריט ותיירים אמריקאים שנראים הכי כמו תיירים אמריקאים, מתחילים להריח את בגדי 13,000 הפועלים מבלפסט שבנו את הספינה ביום עבודה שהיתה בו הפסקה אחת של עשר דקות ועוד חצי לשעה לצהריים.

אחרי שלומדים להכיר את הספינה, את המתכננים שלה, את גרם המדרגות שמוביל מהמחלקה הראשונה לסיפון העליון ולסירות ההצלה מגיעים גם לגשר הפיקוד. שם מחכה דלת שמוציאה אותך אל החשיכה. אור של כוכבים ומים. השלט בצד מסביר שהמים בתוך האמבטיה הגדולה שמקיפה אותך נשמרים בטמפרטורה קבועה של 28 מעלות פרנהייט. הטמפרטורה של המים שפגשה את אלה שנפלו לתוכם.
הילד שם אצבע ואני שם אצבע ואני שמח שהתעקשנו לקחת אותו לכאן ולא למג׳יק ארקייד כמו שהוא רצה. זה בסך הכול מים קרים לאללה, אפשר לעשות את זה גם בבית עם קרחון מהפריזר, אבל בתוך גשר הפיקוד המדומה, בתוך המוזיאון, בתוך פיג׳ן פורג׳, בתוך טנסי, אלה פאקינג 28 מעלות שמספרות סיפור.

אולי בהשפעת ספינת האהבה, הסוף מגיע בצורה אופטימית יחסית עם חדר ובו תמונות הניצולים וסימן מגן דוד על אלה היהודים. המגן דוד הוא חלק מהתצוגה הזמנית על הנוסעים היהודים ואולי יסירו אותו מהם מתישהו והם יחזרו להיות נוסעי טיטניק רגילים.

מתוך תצוגה מיוחדת בתערוכת טיטניק, פיג׳ן פורג׳, טנסי

הבחור מהצוות שעומד בצד מציע לכולם להגיש לו את כרטיס העלייה לסיפון שקיבלו בכניסה עם שם הנוסע. מי שנותן לו את הכרטיס שומע ממנו מה עלה בגורלו. ״לצערי, אתה לא שרדת. אבל בן דוד שלך במחלקה השנייה, כן שרד.״ הוא מכיר בעל פה את כל שמות נוסעי הטיטניק ואת הסיפור שלהם וזה מרגיש שהוא אוהב להרשים בזה את הקהל שלו.

בחוץ אנחנו מקבלים את המוזיקה מהסרט טיטניק ושוב זאת פיג׳ן פורג׳ של הבילויים. מין לאס וגאס של הדרום. בדרך חזרה הביתה אנחנו עוצרים בקרוגר לקנות כמה דברים לבקתה שלנו בקצה ההר ואני דורש להיכנס לחנות שנקראת טראמפ ומציעה חולצות של אחד שאמנם לא היה על הטיטניק אבל גם לו יש ממרוביליה ואפילו סיפור שקיעה משלו.

הילד כועס עלי שאני נכנס לחנות שהמילה Fuck מופיעה בה כל כך הרבה פעמים ושואל אותי למה התומכים של טראמפ כל כך שונאים את ביידן. האמת היא שאין לי תשובה בשבילו ויותר מזה, אני לא מחפש תשובה. אני מעדיף להישאר בתוך הטיטניק, לפחות בינתיים, כל עוד הכנרים מנגנים.

מוזיאון טיטניק בטנסי

תראה את זה, אני אומר לו ומצביע על בית שעליו מטפס קינג קונג ענקי. זה מוזיאון השעווה המקומי ואלביס ומרלין מונרו וצ׳ארלי צ׳פלין חרוטים לידו על צלע הר עשויה מפיברגלאס. הוא לא שואל כלום ואני לא אומר כלום. ככה אנחנו ממשיכים לנסוע במעלה ההר עד שמגיעים לבקתה הזמנית שלנו. בבקתה הוא רץ למעלה לשחק במכונת הפקמן האמיתית שהמארחת דאגה לספק לטובת האורחים המתחלפים.
בחוץ שקיעה, שוב שקיעה, והנוף יפה באמת. לילד יש עוד שתי פסילות לעשות במשחק ואני חושב על זה שאיכשהו, אפילו הפקמן מרגיש כמו משהו בעל ערך. זה הכוח המופלא של הדברים שאינם עוד. ומחר, מה מחר? מחר זה כבר דוליווד.

השאירו תגובה